שתי דרכים סלולות בעולם המודרני. דרך אחת ישרה כמו סרגל, בונה גשרים מעל נהרות עצומים, חותכת בבשרם של ההרים. הדרך השנייה מפותלת לרוחב ולגובה. היא מטפסת על צוקים חדים, צונחת לתוך תהומות מלאי ערפל, או פשוט משתרעת לנוח בחורשה ירוקה. בפתחה של הדרך הראשונה עומד המדען. בפתחה של השנייה – האמן.
אנחנו מכירים את שתי הדמויות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן. המדען מעולה בהבנת דברים. הוא יודע לנתח מצבים ולהציע פתרונות לבעיות מעשיות. הוא לא חייב לעסוק במדעים – הוא יכול להיות גם טקטיקן צבאי או פוליטיקאי מחושב. בכל מקרה, הדרך בה הוא פועל היא סדורה וקרה. הכלי הראשי שלו הוא השכל הלוגי.
קל לנו לסמוך על המדען – הוא יציב, מעשי ועם שתי רגליים על הקרקע. בסתר לבנו אנחנו קצת מעריצים אותו. אבל, וזה אבל גדול: המדען הוא, בסופו של דבר, איש משעמם. הוא יבשושי קצת, לא ממש חי.
דוגמה שתעזור לנו להבין את למה המדען יבש היא מיקרוסקופ. מצד אחד, המיקרוסקופ מאפשר למדען להכיר דברים יותר מפורט ומדויק. מצד שני הוא גם מרחיק את המדען ממה שהוא חוקר. המדען הוא דמות של שכל והשכל תמיד מסתכל מהצד, תמיד מרוחק. ממילא הוא קר, ממילא הוא יבש. נכון שמועיל לנו מאד שהמדען מביט באמבות דרך מיקרוסקופ אבל הרבה פחות נחמד כשהוא מביט בנו דרכו. אף אחד לא נהנה להיות חבר של אדם מרוחק. אנחנו מעדיפים שהחברים שלנו יהיו בעדנו, לא שיהיו ניטרליים ומקצועיים.
מי כן קרוב לחיים, מי לא מתבונן בהם מהצד אלא חווה אותם מבפנים? האמן כמובן. האמנות היא רגשית ולכן תמיד מעורבת, אף פעם לא ניטרלית. כשאמן מספר לנו מהי שמחה או מהו עצב הוא מספר אותם תמיד מבפנים, תמיד כמישהו מעורב.
עם זאת, גם דמות האמן לא יכולה להיות לנו מקור לחיקוי. נכון, הוא מרווה את הצימאון הנפשי שלנו. החופש והכישרון שלו מסעירים אותנו. נכון – אנחנו שמחים ללכת מדי פעם להופעה שלו. אבל לא היינו רוצים להיות כמוהו: נראה שככל שאמן מלא בכישרון הוא גם מלא יותר באומללות.
חוץ מהאומללות – אי אפשר לסמוך עליו, אי אפשר להקים איתו משהו. הוא תמיד נעלם, מתבלבל, משתגע או מתפרק. אנחנו שמחים לשמוע אותו, לא ברור שהיינו רוצה לחיות לידו ביום יום. בטח שלא היינו רוצים להיות במקומו.
אז באיזו דרך נבחר? נהיה מדענים או אמנים? אלו שתי דמויות ענקיות שמטילות צל על כל החיים שלנו – ולא בטוח שהיינו רוצים להיות אף אחת מהן.
אפשר להרגיע את עצמנו קצת ולהיזכר ששתי הדמויות שהצגנו עכשיו הן דמויות מופשטות, לא בני אדם ממשיים. בתכל'ס כמעט כולנו קצת כאלו וקצת כאלו. יש בנו מהצד המיושב ומהצד המופרע. גם המדען הכי כבד הולך להופעה בסופשבוע או קורא ספר בבית. גם האמן הכי מופרע משתדל להיות מסודר כשהדבר נוגע לחשבון הבנק שלו. אולי מה שצריך הוא איזון: להיות קצת מדען וקצת אמן. קצת מסודר וקצת מופרע. לעבוד במשרה קבועה ולהתפרק בחופש. כל צד בעייתי רק כשהוא נמצא לבד. אם רק נחיה את שני הצדדים, כל אחד בתורו, יהיה בסדר.
אבל כמו שקורה לא מעט פעמים, 'גם וגם' הוא לא פתרון אמיתי. אם לשני הצדדים ישנם חסרונות, ניסיון לערב ביניהם רק יגרום לחסרונות להתגבר. לא רק שאתה מרוחק – אתה גם לא יציב. לא רק שאתה סוער – אתה גם מביט על החיים מהצד בצורה מנותקת.
החיסרון של 'גם וגם' בולט כשאנחנו רוצים לא רק לנהל את החיים שלנו אלא גם לשפר אותם. כשאנחנו מנסים להיות יותר טובים או במלים אחרות – כשאנחנו מתעסקים במוסר. גם השכל וגם הרגש מתגלים בחולשתם מול הדיון הכי חשוב בעולם המוסרי: איך האדם משנה את עצמו. זו שאלה לא פשוטה, כי בביטוי 'לשנות את עצמו' החלק השני חשוב לא פחות מהראשון. כולנו יודעים שקשה לשנות התנהגות. אבל קושי גדול יותר מהקושי לשנות התנהגות, הוא הקושי לשנות את עצמי. הרבה פעמים אנחנו משנים כל מיני דברים בהתנהגות שלנו, אבל אנחנו עצמנו לא משתנים. שינינו את המעשים, אבל האישיות נשארת כמו שהיתה קודם. כיון שהיא לא השתנתה, תוך זמן לא ארוך נמצא את עצמנו חוזרים להרגלים הישנים. אפילו אם לא – בתוך הלב ישנה התמרמרות, יש בנו טינה כלפי השינוי שלא מתאים לנו לאישיות.
השכל הוא מלך השינוי. בגלל שהוא תמיד מרוחק קל לו להביט על האישיות ולומר לה – כאן את טועה. פה צריך להשתפר. צריך להפסיק לעשות א' ולהתחיל לעשות ב'. הריחוק שלו מאפשר לו לראות את מה שקשה לנו להבחין בו כשאנחנו מעורבים רגשית. מאותה סיבה ממש קשה לשכל לשנות את האישיות עצמה. כי מיהו העצמי אם לא המעורבות שלי? השכל יכול לתת לי הוראות, אולי אפילו לדחוף אותי לקיים אותן, אבל הוא לא יכול לעזור לי להזדהות. הבנה ואפילו הסכמה שכלית הן לא הזדהות פנימית. גם כשאנחנו משוכנעים בשכל שנכון וטוב לעשות משהו, אנחנו לא בהכרח מזדהים איתו.
הרגש, לעומת זאת, עצמי ואותנטי. ההזדהות שלנו הולכת איתו. מצד שני אין בו את הכוח לשנות את מוקד ההזדהות. קודם כל, כי למה לו. מה יגרום לו לצאת מעצמו? הוא אף פעם לא יוצא מעצמו, זה מקור כוחו ושורש החולשה שלו.
אפילו אם נניח שלפעמים הוא יכול לצאת מעצמו – קיים מכשול נוסף: הרגש איננו יציב. אי אפשר לסמוך עליו שיתמוך מחר במה שתמך היום. ממילא אי אפשר ליצור איתו שינוי – אין דלק שיניע אותו לאורך זמן.
כאן כושלת שיטת ה'גם וגם'. השכל רוצה לשנות את ההזדהות שלנו ולא יכול. הרגש, גם אם הוא יכול לשנות – לא רוצה. שילוב של שניהם לא פותר את הדילמה אלא רק מחריף אותה. במקומות בהם אני בוחר בשכל אני לא אותנטי ובמקומות בהם אני בוחר ברגש אני לכוד בתוך עצמי. בין שניהם אנחנו נשארים חסרי אונים: איך נצליח להשתנות?
הפיצול בין שני הכוחות שלנו מתבטא במקום נוסף: אמונה. בדומה למוסר גם באמונה נשאלת השאלה - האם אדם יכול לשנות את אמונתו? האם הוא יכול להיות אקטיבי בנושא הזה? כדברי הקלישאה: אם אדם מאמין הוא מאמין, אם לא – לא. אין מה לדבר על להתקדם באמונה או לבנות/לתקן את האמונה. אם אני לא מאמין, מה יועילו כל ההסברים.
שתי שיטות לפחות מנסות לענות על השאלה. הראשונה אומרת שאמונה – בניגוד לרגש – היא הבנה. מה שאדם מבין זוהי אמונתו. איך אנשים כאלו מתעסקים באמונה? הם, להבדיל, כמו מדענים של אמונה. הם לומדים את כל המקורות ובונים מהם בניינים: שיטת הרמב"ם כזו, שיטת הרמב"ן אחרת. מה שריה"ל אומר כאן מתאים עם דברי 'העיקרים' ושונה מ'חובות הלבבות'. לאנשים כאלו יש משנה סדורה על פי נושאים ועל פי שיטות. מבחינתם, אלו לימודי אמונה.
דרך אחרת מדגישה שבאמונה, בניגוד לשכל, יש מימד בלתי אמצעי. לא 'חושב' אלא 'חש'. לא מדבר על הדבר (בריחוק של מדען) אלא מדבר את הדבר. בקיצוניות, דמויות כאלו מעדיפות לערוך טיש על פני לימוד מול ספר. לשיטתן הדרך להגיע אל האמונה עוברת דרך הרגש. ניגון גבוה וחודר יותר ממילים. האמונה של האדם מתבססת ומתעצבת על גבי חוויות קדושה שהוא עובר.
הדרך הראשונה, של השכל, תטען שהשניה שטחית ולא יציבה. היום בטיש חשת עומק של קרבה לקב"ה ומחר התחושה תיעלם. מה תעשה אז? שלא לדבר על המשך החיים, כשתנסה להתרגש בכוח והניסיון ייכשל וישאיר טעם מר בפה.
הדרך השנייה, של הרגש, תטען כנגד הראשונה שמחשבות ומבנים, אפילו של אמונה, הם מבנה ולא תוכן, גוף ולא נשמה. אפשר לדעת הכל ועדיין העיקר חסר מהספר.
תכל'ס, שני הצדדים צודקים בטענות שלהם. תירוצים קלושים לא יעזרו לנו כאן.
כדי להיחלץ מהמבוי הסתום צריך לבחור בדרך חדשה. כזו שאיננה הדרך של המדען ולא זו של האמן. הצעד הראשון אליה הוא בהרחבת עולם המושגים שלנו. עד עכשיו יצרנו חלוקה דיכוטומית של שחור-לבן: הרגש – חי ולא יציב. השכל – אחראי, מדויק ויבש. מקור הקושי שלנו הוא בדיכוטומיה הזו ולכן צריך לנפץ אותה.
כיון שהמטרה שלנו היא בניית האמונה, אנחנו כן מחפשים תהליך שמערב את השכל. בסופו של דבר כן יהיה בו חלק, אולי אפילו חלק עיקרי, בו נשב מול ספר או מול רב ונלמד. אבל כדי לא ליפול שוב אל הדילמה, עלינו להכיר גם שכל וגם רגש שונים מאלו שתיארנו עד עכשיו. רגש שיכול להיות שותף בתהליך הלימודי ושכל שלא יהיה יבש כמו המדען.
חשוב להבחין בין רגש לבין התרגשות. התרגשות היא הבלחה מהירה וחזקה של רגש. במקרה הרע היא כוזבת וחסרת משמעות. במקרה הטוב היא חשיפה לרגע של עולמות פנימיים מאד. בשני המקרים היא מזעזעת את המחשבה ומערערת אותה.
רגש, לעומתה, הוא לא בהכרח סוער. אפשר לראות את זה בחיים שלנו: לא כל שמחה היא שמחה של חתונה או של זכייה בפיס. יש שמחות שנפרשות על פני היום-יום. הן יותר שלוות ויציבות, ופחות מבליחות בעוצמה ונעלמות אחרי רגע. דוגמה אחרת: אדם יכול להיות בלחץ וכשרגש כזה מופיע הוא משעבד אליו את כל תשומת הלב . אבל ישנה גם דאגה: היא לא תובענית כמו לחץ אבל יכולה לשכון בנו תקופה ארוכה. רגש מהסוג הראשון דומה לשחקן שעומד במרכז הבמה וכל הזרקורים מופנים אליו. במצב כזה, שום דמות אחרת לא יכולה להופיע. רגש מאופק דומה לדמות העומדת ברקע של המחזה. היא מקרינה נוכחות על הבמה אבל מאפשרת לדמויות אחרות להיות במוקד תשומת הלב.
לרגש חזק, מהסוג הראשון, מטלטל את האדם. יש מקום בחיי האדם אבל ללמוד איתו אי אפשר. "שמעתא בעי צילותא": הלימוד וההבנה דורשים מהאדם להיות במנוחה. הוא חייב להיות ממוקד ומדויק. לעומתו רגש מאופק, מהסוג השני, יכול להיות חלק מתהליך הלימוד. הוא לא שובר את השכל, לא מאיין אותו ולא מכניס את האדם לסחרחורת. מצד שני הוא עדיין רגש, לא שכל.
רגש כזה יכול לתת ללימוד גוון רגשי. איך הוא משנה את הלימוד? לדוגמה, כשאדם לומד מתוך רגש כזה, הלימוד שלו הופך להיות ממרוחק למעורב. 'אכפת' לאדם לא רק כסקרנות אינטלקטואלית אלא כמעורבות עמוקה.
שני אנשים יכולים לדון על תפילה והשגחה. האחד רואה בזה נושא תורני מעניין ומלא שאלות עמוקות. השני כואב מאד את העובדה שתפילותיו לא נענות. אפילו שהאדם האחרון ילמד את אותה סוגיה כמו הראשון ולפעמים אולי יבצע אותם מהלכים שכליים, עדיין כל מחשבה שלו טעונה באותה אכפתיות.
ההכרה שישנו סוג אחר של רגש איננה מספיקה. גם השכל שמשתתף בלימוד האמונה צריך להיות שונה מהשכל המנתח והמגדיר. לשכל כזה, המנוגד לשכל היבש, אפשר אולי לקרוא שכל חי. לא קל לשים את האצבע על ההבדל בינו לבין השכל הרגיל. כמו השכל הרגיל, גם שכל חי מסדר מידע ובונה מבנים. למרות זאת אפשר לציין לפחות שני הבדלים בהם קל להבחין.
ההבדל הראשון הוא ששכל כזה מעריך את הרגש של האדם ורואה בו דבר רציני. מבחינתו כאבים וקושיות קיומיות אינם נספח מיותר שצריך להרגיע אותו או פשוט לא להתייחס אליו. שכל חי מאמין שרבדים רגשיים אלו ראויים ליחס ולכבוד ולא פחות מזה – הם גם סוגיה רצינית בפני עצמה. שכל חי עוסק גם בחלקים הרגשיים של האדם לעומקם.
ההבדל השני הוא בדרכי החשיבה וההוכחה. בנוסף לכלי החקירה הרגילים של השכל, שכל כזה משתמש גם בדרכי חשיבה אחרות, שיוצרות זיקה בינו לבין הרגש. השכל היבש עלול לזלזל בהן כי הן כלים סובייקטיביים. שכל חי יעריך אותם בדיוק מאותה הסיבה.
לדוגמה: שכל חי לא יסביר רק הסברות רוחניות-מופשטות. הוא ישתדל לעגן אותן בדוגמאות קונקרטיות יותר; מהחיים הממשיים שלנו, או מתופעות היסטוריות. דוגמה נוספת: אם שכל חי רוצה לבאר משהו מורכב הוא יעדיף את הסיפור והמשל הרב-משמעיים על פני ניתוח יבש וחד משמעי.
כשאנחנו מוכנים להכיר בקיומם של הרגש המאופק והשכל החי, נפתחת בפנינו האפשרות לקשר ביניהם. לא קשר טכני של אדם ששר שירים מרוממי נפש ולאחר מכן שומע 'וורט'. קשר עמוק בו שני הצדדים מופיעים בו זמנית: אדם לומד שכלית על רקע של עולם רגשי. לימוד באופן כזה הוא – במובן מסוים – משהו חדש, שלישי. יש בו מההזדהות והאותנטיות של הרגש יחד עם יכולת לביקורת והשתנות שבשכל. כאשר אדם לומד אמונה באופן כזה הוא מסוגל להשתנות באמת: העצמיות והאותנטיות שלו יכולות להתקדם ולהתפתח.
כאן תבוא טענה: דרך לימוד כזו היא דרך מסוכנת. לערב את הרגש של האדם בתוך לימוד, בוודאי בלימוד האמונה, עלול לגרום לאדם כישלונות גדולים. אי אפשר להתעלם מהצדק שבטענה: הרי ברגש לא נמצאת רק המעורבות האישית שלנו. שם גם שוכנות התאוות והקטנות האישית שלנו. אם ניתן לרגש דריסת רגל בלימוד האמונה הוא עלול להרוס את המבנה שאנחנו מנסים לבנות. את כל התורה ואת כל האמונה אפשר לשעבד לכאן-ועכשיו שלנו בנימוקים שנשמעים לגיטימיים. אדם יכול להמשיך להסתובב כל היום סביב החלקיות שלו, לסגוד לה ולהפוך אותה חזות הכל.
חשוב לזכור את הסכנות שטמונות בצעד כזה, ולו משום שהמודעות לסכנה עוזרת לנו להינצל ממנה. המודעות תזכיר לנו ללמוד מתוך ענווה. היא תזכיר לנו שהלגיטימציה שאנחנו נותנים לעולם הרגש לא הופכת אותו לבעל המילה האחרונה. לרגש ניתן מקום של כבוד, אבל עדיין השכל הוא זה שמוביל. זה לא סותר: אפשר לתת לקומה הרגשית מקום משל עצמה בו יש לה את הזכות להביע דעה. עדיין, מי שיחליט לאחר שנשמעו הדעות לכאן ולכאן הוא השכל שלנו. הוא זה שתמיד הולך בראש.
אבל חשוב לא פחות להבין שגם אם מסוכן ללמוד על גבי הרגש, ללמוד בלעדיו מסוכן לא פחות. נכון, קל יותר להבחין בסכנה מהסוג הראשון. הנזק שעלולים לעשות אנשים שמשעבדים את כל התורה והמוסר אל הרגש הקטנטן שלהם הוא נזק ברור. אבל כאשר הרגש לא מקבל מקום משל עצמו, או כאשר לימוד האמונה נותר יבש, קורה נזק חמור לא פחות. אנשים בעלי אישיות עמוקה ופנימית עלולים לא למצוא את מקומם בתורה. לפעמים אפילו (חס וחלילה) לסלוד ממנה. גם מצד התורה עצמה – לימוד אמוני עמוק, כזה שנבנה על גבי עולם רגשי עשיר, הוא לא נספח צדדי אלא חלקה מרכזית וחשובה בשדה התורה. חוסר עיסוק בה הוא עצמו חסרון ונפילה שדורשים תיקון.
כל מה שנאמר עד כאן הוא לא יותר מטיפה בים. אין בו הסבר ממצה אלא בקושי פתיחת פתח. טוב שכך: לימוד האמונה מתוך עולם רגשי, מתוך מעורבות, לא מסתיים בשורה תחתונה שסוגרת את כל הפינות. בכל פעם בונה השכל אולמות מפוארים ובכל פעם בא הרגש ופותח בקירות האולם פתחים חדשים, פרצות דרכן ניתן להתקדם ולהקים אולם נוסף, מפואר יותר. בקצה כל הסבר בהיר נמצא הרגש, כתמיהה, שאלה או כאב, ומכריח אותנו להיפתח הלאה.
"בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים"
