בדו שיח בין הקב"ה ועם ישראל, שלשמו משה עולה ויורד מההר כמה פעמים, מוקדש נתח מכובד לאזהרה שלא יעזו לעלות (או להתפרץ, או להרוס) אל ההר.
ולמדנו מזה שני דברים:
ראשית, שהקב"ה מניח שהם כן ירצו להתפרץ.הקשר של האדם לקב"ה הוא דבר אליו יש להשתוקק. עלייה רוחנית היא דבר שהכי הגיוני בעולם לרצות. גם אם ציוו אותך ושמו גדר ואיימו במוות, עדיין צריך לבדוק שלכולם זה ברור.
שנית, שאחרי שאתה מאד מאד רוצה - אל תתפרץ. יש סדר וגדר ומחיצות. כנה ואתנטית ככל שתהיה השאיפה, יש גם חומרה, הדר ודין, ומי שלא עומד בהן נענש.
הרב כותב בביאורו למתן תורה שגם אם יש מקום לשני הקטבים, הסדר ביניהם חשוב. קודם כל שאיפה, רצון וכנפיים. אחר כך יגיע תורם של הסדרים והמדרגות. כי אם מראש מדברים על הגדר, ייבשנו הכל ושום דבר לא יזוז. אם הלהט מגיע בתחילה ורק אחר כך ההגבלה - עכשיו יש סיכוי שיקרה משהו אמיתי.
לכן קודם כל הקב"ה מבשר לעם ישראל שהם יהיו ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ורק אחר כך מצווה את משה על הגבלת ההר.
