האהבה העצמית היא היסוד הקיומי, החזק והאיתן שעליו כל קומת האדם צריכה להבנות. אהבה עצמית היא הדבר הכי נורמאלי וטבעי, טעות חמורה היא לפגוע בה. לא נכון להתייחס אל החיים, אל האישיות כבהמיות או כסטרא אחרא, לא נכון לומר שמכלול התהליכים האנושיים הם אחיזת עיניים.
בוודאי, תמיד קיימת הסכנה הממשית שהאהבה העצמית תיהפך לגסות נוראית, לגאווה. אי הבנה של ערכה האמיתי יכול להוביל לסיבוכים נוראיים. אולם לא נוותר עליה ולא נבטל אותה בשל כך. לא נחנך את האדם להלחם בחייו, לא נציב בפניו אלטרנטיבה חלופית הבאה מעבר לחייו. אדם שטעה והסתבך זקוק לתיקון, לזיכוך ולטהרה. הוא צריך לחזור בתשובה, אבל לא תשובה כזו שמחלישה את הבסיס הטבעי של חייו. אולי באופן זמני חלק מכוחות חייו יוחלשו, כפי שנטילת תרופה יכולה להשפיע עלינו לפעמים, אבל החלשה זו הינה ארעית ולא מהותית.
אהבה עצמית היא תופעה אנושית אלמנטרית אשר כל פגיעה בה תיצור אישיות נכה וחולנית, אישיות שלא תוכל לחיות חיים נורמאליים בכלל ולא חיים אלוקיים בפרט. מפני שעיקר חיבורו של האדם אל הקב"ה הוא דווקא דרך הישְרוּת הקיימת במציאות. האלוקות מתגלה בעולם דווקא דרך החיים הנורמאליים והטבעיים, בתוכם היא שוכנת. הקב"ה מטיב לנבראיו עם ועל ידי מתנת החיים. ממילא מי שאינו אוהב את החיים לא אוהב לא את ההטבה ולא את המיטיב.