צעדים ראשונים במרחב

על לימוד האמונה

יש מדרש מפורסם על מגדל בבל, על מה שקרה כשהקב"ה בלל את הלשונות. אחד הבונים של המגדל היה מבקש מחברו שיביא לו, נניח, פטיש. אלא שהשני לא הבין אותו - בגלל שבללו את הלשונות - והביא לו טוריה. הראשון התעצבן - אתה עושה ממני צחוק? - והרג אותו עם הטוריה.

כי יש אי הבנה מסוכנת יותר מאשר "לא הבנתי מה אמרת". אם רק לא הבנתי אותך, לפחות דבר אחד כן הבנתי: את עצם העובדה שלא הבנתי. אבל אם אני חושב שכן הבנתי, כשבאמת לא הבנתי - זו בעיה חמורה בהרבה.

איך קורה שאני גם לא מבין וגם לא שם לב שאני לא מבין?

נניח ששני אנשים נפגשים ברחוב, האחד אומר לשני "מה שלומך?" והשני אשכרה מתחיל לספר לו מה עבר עליו. שניהם משתמשים באותה המלים, רק שאחד מבין אותן כ"אני רוצה לדעת מה עובר עליך", והשני התכוון בכלל לומר "היי".

אז הנה, יש כאן מקרה בו אני גם לא מבין את השני, וגם לא שם לב שאני לא מבין.

אבל אי הבנה כזו, עם כל הבעייתיות שלה, היא עדיין לא חוסר ההבנה הכי קשה. חוסר הבנה מסובך יותר קורה כשאני אומר מילה, ומתכוון לא', ואתה שומע את המילה וגם מבין א'. אלא שהא' שלי והא' שלך הם בכלל לא אותו הדבר.

נדמיין לעצמנו חייזר שנוחת על כדור הארץ כדי לחקור את מנהגי בני האדם. הוא רואה שבני האדם חיים בתוך מבנים, וחולקים את המבנים תמיד עם אותם בני אדם. הוא לומד שאנשים קוראים למבנים "בית", ולבני האדם שאתם הם חיים הם קוראים "משפחה". אם נשאל אותו, הוא יספר לנו שהוא גם מבין למה צריך בית: זהו מבנה שמגן על בני האדם מגשם ושמש, למה צריך משפחה? חבורה קבועה של אנשים שעוזרים אחד לשני.

עכשיו, זה נכון: בית מגן עלינו מפני מזג האוויר. בני משפחה (בדרך כלל) עוזרים אחד לשני. אבל האם החייזר באמת הצליח להבין באמת מה מבחינתנו הוא בית? מהי משפחה? הרי בית הוא הרבה מעבר לארבעה קירות וגג. משפחה היא הרבה יותר מ"בני אדם שעוזרים לי באופן קבוע".

אם נדבר עם החייזר ונגיד לו "משפחה", הוא יבין על מי דיברנו. הוא יצביע על בני המשפחה שלנו במדויק, וגם יוכל לומר מי אבא ומי בן. הוא מבין מה זו משפחה - ויחד עם זה לא מבין בכלל. זו אי הבנה יותר חמורה כי הוא לא שם לב שהוא לא מבין. ובגלל שהוא לא שם לב, יהיה מאד קשה להסביר לו שהוא לא הבין.

אי ההבנה הזו קורה כי עבור אנשים שונים, יש לאותם מושגים מטען שונה. נכון שיש הבדל בין "ארבע קירות וגג" לבין "בית"? להבדל הזה, שהחייזר מפספס, אפשר לקרוא 'מטען' (או גוון, או עומק - אפשר לתת לו הרבה שמות). המטען הזה יכול להיות גדול ורציני אצל אחד ויכול להיות קטן ושולי אצל אחר. תלוי מהו בית ומהי משפחה בעיניך. איך חווית אותם כילד וכן הלאה.

 

האם האמונה שלך טעונה?

יש נושאים בהם אין כמעט מטען, או שהוא לא חשוב כל כך. אם אני מהנדס, לא חשוב אם אני מבין שיש לבית מטען או לא. העיקר שהקירות והגג לא יפלו.

לעומת הנדסה, בלימוד אמונה המטען חשוב מאד. כשאני לומד אמונה, בשלב הראשון אני מבין את תוכן המושג: "תפילה", "מצווה", "תורה", "טהרה", "ארץ ישראל". אבל זה רק השלב הראשון. בשלב השני עולה השאלה עד כמה למילים האלו יש מבחינתי גם מטען.

ניקח כדוגמה את שאלת הרע בעולם: אם הקב"ה טוב, איך יש בעולם רע? הקב"ה הוא הרי המוסריות המוחלטת, הטוב הגמור, הצדק השלם - איך ייתכן שהוא יברא עולם שיש בו צרות, מלחמות ואסונות?

אחת התשובות המוכרות ביותר לשאלה היא שהקב"ה נתן לאדם בחירה, והאדם בבחירתו יכול ליצור רע. הרוע לא בא מהקב"ה אלא מהאדם.

האם תשובה זו מספיקה? מובן שלא, שכן מיד עולה השאלה הבאה: למה נתן הקב"ה לאדם בחירה? או: איזו סיבה יכולה להיות חשובה עד כדי שתהיה אפשרות של רע בעולם?

על השאלה "למה נתן הקב"ה לאדם בחירה אם היא גורמת לרע", אפשר לנסות לענות על ידי הסברת חשיבותה של הבחירה. לדוגמה, הרמח"ל מסביר שהבחירה ניתנה לאדם כדי שיקבל את שכרו בזכות ולא בחסד. שיקבל שכר על מה שהוא עשה בידיים ולא יהיה אוכל חינם. לקבל טובה בחינם הוא "נהמא דכיסופא", כלומר לחם של בושה. אדם שמקבל טובה ומתבייש לא באמת קיבל טובה.

שוב, האם התשובה הזו מספיקה? תלוי. אם השאלה היא באמת "למה צריך בחירה" אז הנה, הבנו: הבחירה נוצרה כדי שאדם יקבל טובה שלמה. אבל אם השאלה היא "איזו סיבה מספיק טובה כדי להצדיק את ההיתכנות של רע בעולם" - התשובה נראית חיוורת בהרבה מהשאלה. כל הרע והסבל שבעולם ובשביל מה - בשביל שלא נתבייש?

אבל לא לכל אדם התשובה נשמעת חיוורת. אם מאד חשוב לך לא להיות אוכל חינם, אם כל הטוב לא שווה לך כשאתה לא זכאי לו - אז התשובה תהיה טובה מבחינתך, כי תהיה מוכן לסבול הרבה בשביל בחירה. אבל אם לא אכפת לך להיות אוכל חינם, התשובה תשמע לך קלושה.

כלומר, התשובה לשאלה "מה כל כך חשוב בבחירה הזו" מורכבת משני שלבים. השלב הראשון הוא הסבר שכלי: "כדי שהאדם לא יהיה אוכל חינם". בשלב השני אנחנו מחפשים לא הבנה אלא הפנמה, תחושת החשיבות של ההסבר. כמה הוא בעל מטען.

והנקודה החשובה היא - שבלי מטען, לא באמת הצלחתי להבין את הנושא. אם אני לא חש את החשיבות של הבחירה, מה עוזרת לי התשובה של "נהמא דכיסופא"? הבנתי אותה שכלית, אבל היא לא השקיטה את הכאב שלי על זה שיש רע בעולם. ולמה היא לא השקיטה? כי לא באמת הבנתי. כי הבנתי את המבנה של התשובה אבל לא את המטען.

 

למה לי אמונה טעונה?

כדי לחדד את החשיבות של המטען בלימודי האמונה, נפנה לאחת השאלות היסודיות באמונה ואולי בחיים: למה בכלל שיהיה עולם?

הסבר: אם הקב"ה הוא הטוב השלם, למה לברוא עולם חסר? 'עולם' הוא מלשון "העלם". כלומר שהקב"ה לא גלוי בו. הקב"ה הוא טוב מוחלט ואילו העולם הוא, איך נאמר, קצת פחות מטוב מוחלט. לכאורה.

ומה גרם לכל זה? עצם הבריאה! לו הקב"ה לא היה בורא את העולם, היה הוא לבדו אחד, רק טוב ואור. למה לברוא יצורים שיחיו את חייהם מתוך הרגשה, גם אם שגויה, שהם לא לגמרי חלק מהטוב הזה? לכאורה, לברוא עולם זה לגזור שיהיו יצורים החיים בהסתרת פנים של הקב"ה, שיחיו בעולם שיש בו גם רע - גם אם יש בהם גם הרבה טוב ויופי. מה הרווחנו בכל זה? הקב"ה וודאי לא צריך את העולם, הוא לא צריך כלום. אז מי הרוויח מהעולם הזה, ולמה.

לשאלה הזו ניתנו כמה וכמה תשובות שניסו להסביר מה הרווח שיש בבריאת העולם. גם הרב קוק נותן תשובה משלו לשאלה, אבל באופן מפתיע הוא בעצם לא עונה עליה. הוא לא מסביר מה תפקיד או מטרת העולם. במקום לעשות את זה הוא מסתכל על השאלה עצמה: למה, בעצם, אתה שואל "בשביל מה יש עולם"? - כי לא טוב לך, כי לא טוב בעולם! אילו היה לך טוב, אילו לכל העולם היה לגמרי טוב - בכלל לא היית שואל. התשובה לכל השאלות, אומר הרב קוק, הוא הנעם האלוקי. אם אדם יחווה את הנעם האלוקי, כבר לא תעלינה השאלות. הוא ישמח בחיים ובעולם בלי לשאול עליהם שאלות.

כלומר, בעוד שתשובות רגילות עומדות מול השאלה ומתמודדות אתה, הרב קוק חופר פנימה, אל שורשי השאלה. אתה שואל למה יש עולם? התשובה היא שהעולם יהיה כל כך טוב, עד שהשאלה בכלל לא תישאל על ידיך. אם ישנה שאלה, כל התשובות שבעולם לא תוכלנה להקהות לגמרי את הקוץ שהיא טמנה בנו. אבל אם השאלה נעלמת - הכל מתפוגג.

אוקיי, ואיך היא נעלמת? לא על ידי תוכן חדש שהרב מלמד אותנו, אלא בכך שהעולם והחיים נטענים במטען חדש ואחר. העולם מאיר לא משום שענו לך תשובה שלא חשבת עליה, אלא בגלל שאתה חווה אותו אחרת, חווה אותו בהרגשת שלמות שהרב קורא לה כאן "נועם ד'".

שאלנו קודם מה חשוב יותר - המטען של התשובה או התוכן שלה. אז מה שראינו כאן הוא היתרון הגדול של המטען על פני התוכן: תוכן יכול לענות תשובה לשאלה אבל לא יכול לבטל אותה לחלוטין. מטען יכול לשנות את האופן בו אני חי, וממילא לפוגג את השאלה כלא היתה. במובן הזה לפחות, המטען גדול מהתוכן.

טוב, זה נשמע נפלא ונהדר בתיאוריה. אבל למעשה יש בגישה הזו באג רציני: קל לי להבין איך אני יכול ללמוד תוכן חדש: אני אשב בשיעור מול הרב שלי והוא יעביר לי משהו שלא חשבתי עליו. אבל האם הוא יוכל להעביר לי חוויית חיים שונה? תוכן אפשר ללמד, מטען לא.

ולא רק שאדם אחר לא יכול לשנות את האופן בו אני חווה את החיים - גם אני עצמי לא יכול לשנות אותו. כדי לשנות את ההבנה שלנו אנחנו יכולים לשבת וללמוד. אבל איך להשתנות בעצמי, איך להחליף משקפיים?

 

האם אדם יכול להשתנות

האם אדם יכול להשתנות?

על פניו, שאלה טיפשית: ברור שאדם יכול להשתנות, הרי במו עינינו אנחנו רואים כל הזמן שאנשים משתנים!

אולי השאלה תשמע פחות טיפשית אם ננסח אותה מחדש: האם אנשים יכולים לשלוט בשינוי שלהם, לבחור לאיזה כיוון ישתנו? כולנו מכירים את המקרים בהם אנשים מחליפים חברה (נכנסים לישיבה, מתגייסים לצבא, עוברים דירה) ומאמצים לאט לאט את מה שמקובל בחברה החדשה שלהם. במקרה כזה הם אמנם השתנו, אבל לא ממש היו פעילים בתהליך השינוי. השינוי פשוט קרה להם.

כמובן, אנשים אלו בחרו בשינוי האווירה. אם אני עובר דירה, אני יודע ששינוי כזה עלול לקרות לי ובמובן מסוים אני בוחר בו. לא בכדי הזהירו חז"ל להרחיק משכן רע ולחפש שכן טוב. אבל הבחירה כאן היא לא בשינוי עצמו אלא בסביבה. בדומה לבחירה אם לגור ביישוב עם אוויר צלול או בעיר חנוקה מערפיח. אתה בוחר איפה לגור, אבל מה שיקרה לריאות שלך אחר כך, יקרה מעצמו.

לכן נחזור ונשאל שוב: האם אדם יכול לבחור להשתנות?

לגבי "מה אני עושה מחר בבוקר", נדמה שהתשובה ברורה. אם אני מתוסכל שאני לא קם בבקרים, אין באמת שום דבר שימנע ממני להשתנות. מה מונע ממני ללכת לישון מוקדם או לשים שעון מעורר לשעה שבע? לכאורה שום דבר לא מונע ממני. אולי העצלנות שלי. אבל מהי עצלנות אם לא, פשוט, העובדה שאני לא עושה משהו?

כלומר, כשאנחנו מדברים לגבי המעשים שלנו, נראה ברור שאנחנו יכולים להשתנות.

רגע, יותר מזה: ברגע שאני יכול לעשות, אני גם יכול להשתנות, שהרי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", לא?

אז קודם כל נעצור ונשים לב: כשאני אומר "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אני בעצם מסכים שאת ה"לבבות", כלומר את ההזדהות שלי, אי אפשר לשנות באופן ישיר. אני יוצר מעקף; משנה את המעשים, ובאופן פלאי כלשהו גם העולם הרגשי שלי משתנה.

מה זה בעצם משנה? זה משנה כי לא כל כך ברור שתמיד המעשים משנים אותי: גם כשאני מכריח את עצמי לעשות משהו, לא בטוח שזה יעזור לטווח רחוק.

לדוגמה, אדם הולך לצבא, תוך רגע הוא נדחף לתוך משטר של שמירה על כושר. ריצות, מסעות, מבחני בר-אור. תוך שלושה חודשים הוא בכושר יותר טוב ממה שהיה כל חייו. לכאורה, אחרי תקופה מספיקה, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", הוא יהפוך לבעל כושר גבוה, יהיה קל לו לשמור על שגרת אימון גופני. לא ככה?

רק שכולנו יודעים שאכן, לא ככה. מה שהכרחת את עצמך לעשות יכול להיעלם תוך חודש-חודשיים מהשחרור.

עכשיו, לא כל דבר בחיים הוא אימוני כושר גופני שנכפו עלינו הצבא. כולנו יודעים שאפשר להשתנות. אבל מתי? אם אנחנו מראש מרגישים שעשינו משהו לא טוב. במקרה כזה, גם אם יהיה קשה להתגבר על הרגלים ישנים - זה בהחלט עניין של כוח רצון. אנחנו יכולים לשנות את ההרגלים ולשמוח כשנצליח בשינוי.

אבל מה קורה אם לא רק עצלנות מקשה עלינו? נניח שאנחנו חשים ריחוק מהעניין. האם גם אז נכון לומר "אחרי המעשים נמשכים הלבבות"?

הרי אנחנו מכירים גם תסריט הפוך: אחרי המעשים לא נמשכים הלבבות, ואף גרוע מזה. אם כופים עלי לעשות משהו שאני לא מזדהה איתו - מתישהו אני אתפוצץ ואהפוך להיות ׳אנטי׳. אם אני מראש חש סימפטיה למשהו, המעשים יכולים לעזור לי. אם הוא זר ומוזר מבחינתי, הם עלולים אפילו להזיק.

לכן, אנחנו חוזרים לשאלה שלנו: האם אדם יכול להשתנות. אני יכול להחליט ממחר לקום כל בוקר. אבל האם אני יכול להחליט שאני מזדהה עם ההחלטה, כך שלא אתפוצץ אחרי חודש בו אכריח את עצמי לקום בבוקר?

אז אולי נבחר בדרך אחרת: מה שיכול לשנות את האדם הם הלימוד וההבנה. מתוך הלימוד הראשון, של ההבנה, איכשהו ומתישהו צומחת גם ההפנמה. בהתחלה אני מבין בשכל מהי תפילה, ובאיזה שהוא שלב ההבנה מחלחלת לתוך הלב שלי.

אי אפשר להתכחש לעובדה שלעתים הדרך הזו אכן עובדת. אפילו בלימוד גמרא, שאין בו את התכנים האמוניים, והוא כולו דקדוק הלכתי - אפשר לפגוש אנשים שהוא מגדיל בהם יראת שמים ואהבת השם. ההיסטוריה של עם ישראל מלאה בדמויות כאלו - תלמידי חכמים שעיקר תורתם, אם לא כולה, היתה בהוויות אביי ורבא. הם דנו בשאלות הלכתיות יבשות שמצריכות חישובים מתמטיים, נכנסו לראש של גנבים ורמאים כדי להבין דיני ממונות, דנו במקרים נוראיים שנעשים על ידי אנשים מהדיוטה התחתונה - וכל הלימוד הזה הצליח להפוך אותם לאנשים טובים יותר, מוסריים יותר. לאנשים יותר קדושים.

זהו כוח מיוחד שיש בתורה: אפילו בחלקים שאינם נראים קדושים ומרוממים, נמצאת טהרה וקדושה. הרב קוק ממשיל את הלימוד של החלק ההלכתי בתורה לעשיית שמן שומשום. גרגיר אחד של שומשום נראה יבש, כאילו אין בו שום לחלוחית. אבל תכתוש עוד גרגיר ועוד גרגיר - אלפים ומליונים של גרגרים כאלו - ופתאום תקבל ליטרים על ליטרים של שמן, שיכול לבעור ולהפיץ אור. כך גם ההלכה. עוד סעיף ועוד דף, הנראים כשלעצמם יבשים, ופתאום מופיע באדם אור של טהרה וקדושה.

אבל, כמו בדוגמה של "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", גם הדרך הזו לא תמיד מצליחה. לא רק שישנם כאלו שלימוד הגמרא לבדו לא מרווה את הצימאון שלהם, יש גם כאלו שלימודי אמונה - כשהם לימוד של תוכן, ולא של הפנמה - לא מספיקים להם. אם הלימוד הוא של מושג ועוד מושג, בלי הצלחה להפנים את המושגים - הוא הופך להיות שינון של מנטרות וסיסמאות. הם משננים את הסיסמאות הללו, הם מזכירים לעצמם שוב ושוב שיש בהן חיים - אבל בפועל ההפנמה לא מגיעה. כמו שאני עלול להיחנק אם הרבה זמן אעשה מעשים שזרים לי, כך גם לשנן עוד ועוד מושגים שזרים לי עלול לדחות את הלב ולא למשוך אותו.

אז נחזור ונסכם: כדי שלימוד האמונה יהיה משמעותי, יהיה בעל טעם ולא רק תוכן יבש, אנחנו צריכים משהו מעבר למבנים ומושגים. לדוגמה, כפי שהזכרנו בעבר - ללמוד ש"יש רע בעולם כדי לאפשר בחירה" הוא ללמוד סיסמה.

"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" היא דרך לא רלוונטית כי אין ממש מעשים בלימוד אמונה. גם שינון מושגים - לפחות עבור חלק מהאנשים, או בחלק מהמקרים - לא ממש יפעל. אם כן, איך אני גורם שלימוד האמונה ישנה אותי? איך האמירה הופכת ממנטרה שאני משנן למשהו שאני מזדהה איתו?

 

השינוי - בין נפש לרוח

כשאנחנו מחפשים בלימודי האמונה את ההפנמה ולא רק את ההבנה, אנחנו בעצם מנסים לאחוז בשני קצוות רחוקים: גם לחיות את האני, כפי שאני כיום - וגם לחיות את האני כפי שאני רוצה להיות. בהשאלה לא מדויקת נוכל לקרוא לשני הקצוות האלו באישיות שלנו נפש ורוח.

הנפש היא מי שאני כיום. לא מה הייתי רוצה להיות, לא לאן אני שואף להגיע, אלא מה שאני כיום, נקודה.

די קל לזהות את הנפש: פשוט נחפש את מה שאני מזדהה איתו באופן אוטומטי. כלומר, אם אני אוהב משהו, או בורח ממשהו - בלי לחשוב, בלי להעביר אותו דרך מסננים של עקרונות או אידאולוגיה - זו הנפש שלי. שם אני נמצא. אם אני רק חושב שזה נכון, מאמין שזה נכון, אפילו אם אני מצליח לשכנע את עצמי שאני צודק ועדיין חסרה ההזדהות המיידית, ללא מתווכים - זו אינה הנפש.

היתרון של הנפש הוא ברור: אם טוב לי לאכול מאכל זה או אחר, אם טוב לי לגור בעיר ולא ביישוב, לעבוד בנגרות ולא בראיית חשבון - אם טוב לי אז טוב. לא צריך להזכיר לעצמי שזה טוב או חשוב. לכן מה שהנפש שלי אוהבת אף פעם לא יהיה זר לי, אף פעם לא יעיק עלי.

כמובן, ישנן מגבלות להזדהות הזו. היא לא מושלמת: גם אם אני אוהב לעשות ספורט עדיין ייתכן שאצטרך כל פעם להכריח את עצמי לצאת להליכה. אבל כשאני עושה ספורט, בטח כשאני אחריו - אני ארגיש מסופק, טוב לי. אני שמח לקום עוד יום ולעשות את זה.

מנגד, גם המגבלות של החלק הנפשי ברורות: הוא סטטי ומקובע. אם אני מגביל את עצמי רק למה שטוב לי, שאני מזדהה איתו אוטומטית, לעולם לא אצליח להשתנות ולהשתפר. פשוט אמשיך להתבוסס במצב הנתון, על יתרונותיו וחסרונותיו. ואולי עצם הקבעון במקום הוא החיסרון הכי גדול של החלק אותו כינינו נפש.

מול הנפש עומד חלק אחר באישיות שלנו, אותו אפשר לכנות רוח: "רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה". הרוח היא השאיפות של האדם, חוסר הנחת שלו מהמצב הקיים והרצון להשתנות ולהשתפר. אדם עומד מול מצבו הנתון, ולא מרוצה ממנו. הוא היה רוצה להיות אדם יותר מוסרי, טהור וקדוש. ללמוד יותר, לקיים יותר מצוות. השאיפה הזו, גם היא, חלק מהאישיות של האדם ולא משהו זר.

כשאנחנו מעמידים את הרוח ונפש זו מול זו אנחנו רואים, מצד אחד, שהן מושכות את האדם לשני כיוונים מנוגדים. הנפש רוצה שהאדם יהיה מה שהוא, והרוח - מה שהוא יכול להיות. מצד שני, האדם לא יכול לשנות את עצמו בלי להיות מסוגל להכיל את שתיהן: ללא הרוח לא יתרחש שינוי והאדם יישאר תקוע בהווה. מנגד, אם האדם לא יתייחס אל הנפש, השינוי לא יתרחש בכל האישיות של האדם אלא באיזה חלק גבוה ומנותק ממנו. רק חלק ממנו ישתנה, חלק שילך ויהפוך לזר לחיים עצמם.

איך אפשר לגשר בין הנפש, אני כפי שאני, לבין הרוח, השאיפה להתחדש ולגדול?

 

הנפש באה אל הרוח

עולם הנפש הוא העולם הסטטי, אני-כפי-שאני. אבל העובדה שהוא קרוב אלי, מדבר על מה שאני, לא מחייבת שאין לי בו שום תנועה ובחירה.

אני יכול ליהנות מחתיכת סטייק ואני יכול ליהנות ממוזיקה קלאסית. שתיהן יכולות להיות ההנאה שלי. לא אידאולוגיה, או עולם של רוח - פשוט משהו שאני נהנה ממנו.

עדיין, יש הבדל בין הרמה של שתי ההנאות. שמיעת יצירה סימפונית היא תובענית יותר, דורשת ממני יותר זמן והכנה. אני כן אהנה ממנה בסופו של דבר. זו לא תהיה רק 'הנאה' שכלית יבשה של "אני יודע שאני אמור ליהנות". אני בפשטות אהנה. אבל בשביל ליהנות ממוזיקה סימפונית אני כן לומד ומתקדם. אני כן מעלה את הסטנדרטים שלי לגבי הנאה.

הבדיחה אומרת שאתה מתחיל להיות מבוגר ביום שמשהו מתוק לך מדי. עבור תינוקות, מתוק זה טעים, נקודה. יותר מתוק? יותר טעים. ככל שאתה מתבגר, עולם הטעמים מתגוון. אתה כבר לא נהנה מסוכריות טופי כמו בילדותך וכן נהנה ממגוון רב יותר של מאכלים, משילובים של טעמים. לא הכל חייב להיות מאד מתוק או מאד מלוח. גם בגוונים עדינים של טעם אתה מוצא הנאה. כלומר אתה מפסיק לחפש שהכל יהיה מאד מאד חזק ומחפש גם עדינות.

כך שגם בתוך העולם הנפשי אפשר למצוא מישורים שדומים קצת לעולם של הרוח, של השינוי. מקומות שעדיין מהנים אותך, אבל גם מאתגרים אותך ומותחים את גבולות ה"אני-כפי-שאני" שלך.

בדומה לכך, ההתמקדות בעולם הנפש אין פירושה בהכרח התמקדות בחוויות נפשיות "חזקות". לדוגמה, לנסות להלהיט את עצמך רגשית תוך כדי טיש. טבען של חוויות כאלו הוא שהן עזות אך דועכות מהר. לעתים הן מתרחשות מעצמן, וזה בסדר גמור, אבל הניסיון לחזור עליהן שוב ושוב זר לטבען ומכלה את הכוחות של האדם. קצת כמו להיות להוט אחרי סוכריות טופי גם בגיל שלושים.

אז מה כן? צריך לפנות אל חוויות עומק של הנפש. חוויות שמצליחות לחדור אל תוך הנפש שלי ולא רק להאיר אותה באור מסנוור. איך מגיעים למצב כזה? האמת שלא בקלות. אמנים גדולים ניחנו בכשרון הזה, לנתח את האדם והאנושיות לעומקם, ואז לגרום לי לפגוש את העומק הזה. זו הסיבה שהאמירה שלהם מדברת לאנשים רבים, ומתארת משהו משמעותי על העולמות הפנימיים של כולנו.

כמובן שהיכרות והפנמה של חוויות כאלו, שאינן מיידיות כמו הראשונות, מחייבות את האדם ליותר מאמץ ועמל. קל בהרבה לקרוא ספר טיסה מאשר רומן רוסי עב כרס. אבל האחרון (אם הוא באמת נחווה גם בעולם הנפשי, ולא כעבודה מבאסת של שיעור ספרות) הוא מזין יותר, מעמיק יותר. אני רואה את עצמי באור חדש אחרי שאני קורא את הספר.

חוויות נפשיות מורכבות הן יציבות יותר מחוויות נפשיות עזות וחולפות. הן גם מרגילות אותי יותר לשינוי. בשל כך הן קרובות יותר לאופי של עולם הרוח, עולם השינוי. ממילא התהום בין הנפש לרוח רחבה פחות וקלה יותר לגישור.

 

הרוח באה לנפש

הרוח נתפשת לעתים קרובות כמשהו אידאליסטי ונוקשה שאין קשר בינו לבין החיים שלי. היא יכולה להיות אידאולוגיה שמנסה לייצר "חיילים" עם מדים או בלעדיהם. כלומר תפישה שממטירה עלי פקודות והנחיות. שמזלזלת בתחושות וברגשות שלי, או מקסימום זורקת להן מדי פעם עצם כדי שתרגענה.

רוח יכולה גם להיתפס כמחשבה יבשה, נוקשה, כמו מדען שמשקיף על כל המציאות מבעד למיקרוסקופ או טלסקופ המרחיקים אותו מהדבר עליו הוא מסתכל. החושב, איש הרוח, תמיד מביט מהצד על מה שקורה. אולי אפילו מביט מלמעלה באופן מתנשא.

לימוד אמונה עלול להיות כזה וגם כזה. הוא עלול להיות אידאולוגיה נוקשה שמצווה עלי איך נכון לחשוב, בלי לספור בכלל את המקום בו אני נמצא. (שהרי אני ילדותי, קטן ולא מבין כלום) הוא יכול גם להיות לימוד יבש של מושגים, שירטוט טבלה: מה היתה דעת הראשונים, מה דעת האחרונים, מה שלושת ההבדלים העיקריים בין החסידות לבין תנועת המוסר.

אלא שהרוח, אפילו שהיא דינמית ותובעת ממני שינוי, לא חייבת ללבוש דמות קיצונית כזו.

ראשית, גם כשאני לומד דברים שהם לא אני, חשוב להיות מודע לעובדה הזו, כלומר להיות מודע לזה שהדברים האלו אינם אני. לא כל כך נורא  ללמוד מושג שאיננו קשור אלי, כל עוד אני לא מתחיל לשכנע את עצמי שאני כן מרגיש קשור. העמדת פנים עצמית כזו הופכת אותי למישהו שמדבר סיסמאות, ומחביא את התחושות האמיתיות שלו מאחורי מסכה.

שנית, לא די להיות מודע למצב הנוכחי שלי, אני גם צריך לכבד אותו. כבוד אין פירושו שאני משעבד את עצמי למצב הנוכחי. אין פירושו שהרוח משעבדת את עצמה לנפש; עם גישה כזו לא אגיע לשום מקום, כי הנפש, כאמור, היא סטטית. שיעבוד של הרוח לנפש הוא שעבוד של הדינמיות אל הסטטיות. והרי בכנות - האם טועה מי שאני טוען שאני ילדותי וקטן? זה וודאי נכון לפחות על חלק מהאישיות שלי.

אז מה כן הכוונה ב"לכבד"? לכבד פירושו שאני מבין שלא אצליח להתקדם בלי להתחשב במה שאני חי ומרגיש כרגע. דווקא משום שאני רוצה להשתנות אני צריך להבין איפה אני כרגע וגם למה בעצם אני שם; מה המניעים העמוקים שגורמים לי להיות מה שאני כיום.

ושלישית, הקירוב של הרוח אל הנפש קשור גם לאופי הלימוד. לימוד רוחני, כזה שיש סיכוי שישנה אותי עצמי, נראה קצת אחרת מאשר טבלת שיטות ומקורות. הגדרות, טבלאות וכדומה הן ברורות אך מוגבלות. קלות להבנה אבל גם חונקות. אפשר ללמוד אותן אבל קשה להזדהות איתן. לימוד של רוח, כזה שמשנה את האדם בלי להתנתק מהנפש שלו, יעדיף באופן טבעי לדבר על ידי משלים, סיפורים, חיוך ודמעה. העיסוק יהיה עדיין שכלי: שאלה ותשובה, קושיה ותירוץ, הנגדה ויישוב. אבל הכלים איתם אני מדבר ומסביר יהיו כלים משוחררים יותר, פחות חתוכים עד הסוף. כי כשאני מגדיר משהו - כאן הוא מתחיל וכאן הוא נגמר. כשאני מספר סיפור, ממשיל משל, מדגים על ידי בדיחה - נשאר רווח בקצוות, סדקים דרכם חודרת המשמעות שמעבר למלים.

כשהלימוד הוא כזה, התהום בין הרוח לנפש רחבה פחות. שני העולמות קרובים יותר אחד לשני. ממילא אפשרי יותר בקלות לעבוד עם שניהם גם יחד ולהצליח להשתנות.

 

תהומות הנפש

גם אחרי שקירבנו בין שני צדי התהום, נשאר איזה פער. נשאר מתח בין מי שאני למי שאני רוצה להיות. אבל פער איננו בהכרח דבר רע, לפעמים הוא מבורך. המתח בין שני הקטבים - בין הרוח והנפש - לא חייב לשבור אותנו. הוא יכול למלא אותנו בכוח לפעול. הוא יכול להעמיק אותנו.

ועדיין, כדאי להכיר מבט נוסף, אחרון, על היחס בין שני הצדדים. זהו מבט שיכול ללמד אותנו גם משהו על היכולת שלנו להשתנות, על המטען שיש למושגים. מבט שיכול ללמד אותנו משהו על לימודי אמונה.

מתחת לפני השטח של הנפש, מה שקראנו "אני כפי מה שאני", יש לנפש עומק נוסף. הרובד של "אני-כפי-שאני" הוא אולי כמו המודע שלי. לעומתו, עומק הנפש דומה לתת המודע שלי. בתת המודע הזה שוכנים החלומות הכי כמוסים שלי, תהומות והרי געש שבכלל לא ידעתי שיש לי. הכרת המטען של לימודי האמונה הוא בעצם איך שהתהומות האלו מדברות אלינו. כשהבנתי מושג כמטען ולא רק כתוכן, זה קרה משום שבתוך המושג פגשתי את העומק הכי עמוק שלי. שוב, לא את הרגש שאני פוגש כשאני שומע שיר סוחף: רגש כזה איננו העומק הכי גדול. מתחתיו שוכנות תהומות עמוקות יותר - ואותן אני פוגש דווקא בלימוד שלי. זו סיבה נוספת למה הרוח צריכה להיות קשורה אל הנפש: הנפש מגלה לרוח שיש עומק בעולם, והרוח מציפה אל פני השטח את העומק הזה.

מתוך התהומות האלו שטמונות בנפש, באה היכולת שלי להשתנות, להשתחרר. הרוח מקדמת אותי אל מה שהייתי רוצה להיות. אבל מי מגלה לי מה אפשר להיות? דווקא עומק הנפש. הוא זה שפותח את הרוח למקומות חדשים. 

כי יש בשכל כשהוא לבדו משהו מקובע ומרובע. אולי לא מרובע כמו מתמטיקאי יבש - ועדיין יש בו משהו מהריבוע. האם בני אדם יכולים לעוף? האם אפשר לתת לעם לבחור את שליטיו? האם ייתכן שכולם יהיו בני חורין? אלו מחשבות שפעם נתפסו כבלתי אפשריות. אבל עומק הנפש כולל את הדמיון, שבא ומניח בפני הרוח אתגרים: האם זה באמת בלתי אפשרי? האם העולם יכול להיות לגמרי, אבל לגמרי שונה? ואחרי שהשאלה עולה, לאט לאט, השינוי אכן קורה. פתאום יש מטוסים, פתאום קמות דמוקרטיות.

אם כן, בעומק הדברים הנפש והרוח דווקא נפגשות. איפה? ביכולת שלהם ליצור ביחד שינוי אמיתי. זו הסיבה שלימוד אמונה באופן של מטען ולא רק של התוכן, חייב לכלול גם את הנפש וגם את הרוח. גם את היכולת להשתנות וגם את פריצת המסגרות הקיימות.

כדי להשתנות שינוי עמוק ובר קיימא צריך להכיר ולהעריך את כל מישורי האנושיות. לימוד חי של האמונה יכלול כמה חלקים מהאישיות שלנו: שכל, שייתן לנו את את היכולת לצאת מעצמנו; דמיון, שיפתח לנו את מה שנראה כבלתי אפשרי; רצון, שיאפשר לנו לבחור בטוב; ורגש, שייתן לנו גם את תחושת השייכות וגם את העומקים של החיים שלנו.

 

סיום (שהוא גם התחלה)

רוב מי שיקרא את המחשבות שניסיתי לשרטט כאן, יקרא אותן כמבנים ומושגים, לא כמטען. זה טבעו של הנושא: מלים כתובות על דף שאנחנו קוראים פעם אחת לא יפגישו אותנו במטען, רק יכירו לנו את התוכן.

אבל אם ככה, מה כן עשינו כאן? 

פתחנו פתחים. הצבענו לכיוון מסוים ואמרנו: אפשר ללכת לשם. יש דרך. אבל הדרך איננה במאמר קצר. היא בעמל של לימוד תורה. עמל שכלי, נפשי ורוחני. לימוד אמונה איננו אירוע של שנה-שנתיים אלא מהלך ארוך. הוא מתרחש  בין קירות בית המדרש, יחד עם דמויות חיות ונושמות של תלמידי חכמים.

כפי שאמר רבי עקיבא לאותו גר שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת: "אידך זיל גמור": את השאר לך ולמד. לדבר על הנושא היא רק ההתחלה; מכאן צריך להתחיל ללכת.